מאמרים

המורכבות של הזיכרון הצבאי בישראל השירות הצבאי במדינת ישראל איננו רק פרק זמן תחום בלוח השנה; עבור ישראלים רבים, ובפרט עבור אלה שחוו את שדה הקרב מקרוב, מדובר באירוע מעצב התודעה העמוק ביותר בחייהם הבוגרים. המעבר החד מהאינטנסיביות של שירות קרבי – על הדריכות המתמדת, אובדן החברים, החשיפה למצבי קיצון והאחריות הכבדה – אל שגרת החיים האזרחית, יוצר פער תודעתי ונפשי שרבים מתקשים לגשר עליו. בעוד שהגוף חוזר לבית, ללימודים או לעבודה, הנפש נשארת לעיתים מאחור, קפואה בין הצללים של הזיכרונות. ב

השבר, האור וההחלטה לצאת לאור במשך עשר שנים, בין הצללים של התמודדות יומיומית, שבילים של פוסט-טראומה וחיפוש מתמיד אחר משמעות, נכתבו מילים שלא יועדו לעיני כל. עשור של יצירה גנוזה התרחש במגירות, בפתקים קטנים, ביומנים אישיים ובמחברות שנצברו לאורך הדרך. היצירה הזו לא נולדה מתוך רצון לפרסום או שאיפה לתפוס מקום על מדפי החנויות; היא נולדה מתוך צורך קיומי מזוקק – להבין את הכאב, לפרק את השבר ולהעניק לו מילים שיכולות להחזיק אותו. כאשר היצר והנפש נפגשו בנקודת הכרעה, הבין היוצר עומר מידן כ

במציאות הישראלית המורכבת, שבה כמעט כל בית, קהילה וארגון נחשפים באופן ישיר או עקיף לאירועי דחק, קרב ושכול, הנושא של התמודדות עם טראומה איננו עוד עניין תיאורטי הרחוק מחיי היומיום. היכולת להסתכל למציאות בעיניים, להכיר בפצעי הנפש ולהבין כיצד ניתן לצמוח מתוכם היא משימה לאומית, אנושית וארגונית כאחד. כשמדברים על טראומה, הנטייה הטבעית של רבים היא לחפש פתרונות מהירים, נוסחאות קסם או דרכים להתגבר ולהמשיך הלאה בהקדם האפשרי. אולם, החלמה אמיתית אינה מתרחשת באמצעות הדחקה או יצירת אשליה שהכ

תהליך ההחלמה מטראומה אינו מסלול קווי, ישיר או צפוי. הוא דומה יותר למבוך שבו הצעדים נעים בין חושך מוחלט, דרך נקודות אור בודדות, ועד להתבהרות הדרגתית של המציאות. כאשר כתבתי את ספר הביכורים שלי, "שברים מאירים", השתמשתי במילים כדי לפתוח צוהר אל נבכי תודעתי – עשור של יצירה גנוזה שבו ניסיתי לנסח את מה שאינו ניתן לעיתים לניסוח. אך לאורך המסע הרגשתי שלמילים, חזקות ככל שיהיו, יש גבול שבו הן זקוקות לשותף חזותי. החיבור הזה בין השפה הכתובה לבין המרחב הוויזואלי הוא שהוליד את הקולקציה המיו

החוויה הצבאית וההשתתפות בלחימה מותירות חותם עמוק בנפשו של אדם. עבור לוחמים רבים, הקרב אינו מסתיים בלחצן החזרה לשגרה או בפיזור פלוגת המילואים. המראות, הקולות, הריחות והדריכות המתמדת ממשיכים להדהד בנבכי התודעה עוד שנים רבות לאחר מכן. בעשור האחרון אנו עדים למגמה הולכת וגוברת של התמודדות גלויה וחשופה עם חוויות אלו, כאשר כתיבה ויצירה הופכות לכלים מרכזיים בתהליך הריפוי והשיקום. ספרים העוסקים בנושא אינם רק עדות היסטורית או תיעוד של קרבות, אלא מהווים צוהר למסע הנפשי המורכב של המעבר מ

החיים בישראל שזורים בחוויות צבאיות, במצבי חירום ביטחוניים ובמציאות שבה המעבר משדה הקרב אל השגרה האזרחית קורה לעיתים בתוך שעות ספורות. בעוד הלוחמים והלוחמות חוזרים לביתם, למשפחתם ולמקום עבודתם, חלק בלתי מבוטל מהם נושא עימו משא שקוף ובלתי נראה. פוסט טראומה צבאית ונפשית היא אינה רק מושג רפואי או אבחנה קלינית; היא חוויה קיומית עמוקה, המטלטלת את הזהות, את התודעה ואת היכולת לחוות קרבה ואהבה. בשנים האחרונות גוברת ההבנה כי כדי להבין באמת את המורכבות של התמודדות זו, אין די במאמרים אקד

ללכת בחשכה ולחפש שביל חזרה חיים בצל משא רגשי כבד מרגישים לעיתים תכופות כמו הליכה ממושכת במבוך חשוך ללא מפה וללא מצפן. הטראומה, בין אם היא נולדה מתוך חוויה קרבית עזת עוצמה בשדה הקרב ובין אם נבטה מתוך משברי חיים אזרחיים, אובדן, פגיעה אישית או סערה נפשית מתמשכת, נוטה לצמצם את תודעתו של האדם לכדי מנגנוני הישרדות בסיסיים בלבד. במצב הישרדותי זה, הלב נסגר, התחושות הרגשיות מוקפאות, והעולם כולו נחווה דרך פילטרים של חשדנות, דריכות מתמדת, נתוק וזרות. אנשים רבים המתמודדים עם פוסט-טראומה