מאמרים

המורכבות של הזיכרון הצבאי בישראל השירות הצבאי במדינת ישראל איננו רק פרק זמן תחום בלוח השנה; עבור ישראלים רבים, ובפרט עבור אלה שחוו את שדה הקרב מקרוב, מדובר באירוע מעצב התודעה העמוק ביותר בחייהם הבוגרים. המעבר החד מהאינטנסיביות של שירות קרבי – על הדריכות המתמדת, אובדן החברים, החשיפה למצבי קיצון והאחריות הכבדה – אל שגרת החיים האזרחית, יוצר פער תודעתי ונפשי שרבים מתקשים לגשר עליו. בעוד שהגוף חוזר לבית, ללימודים או לעבודה, הנפש נשארת לעיתים מאחור, קפואה בין הצללים של הזיכרונות. ב

השבר, האור וההחלטה לצאת לאור במשך עשר שנים, בין הצללים של התמודדות יומיומית, שבילים של פוסט-טראומה וחיפוש מתמיד אחר משמעות, נכתבו מילים שלא יועדו לעיני כל. עשור של יצירה גנוזה התרחש במגירות, בפתקים קטנים, ביומנים אישיים ובמחברות שנצברו לאורך הדרך. היצירה הזו לא נולדה מתוך רצון לפרסום או שאיפה לתפוס מקום על מדפי החנויות; היא נולדה מתוך צורך קיומי מזוקק – להבין את הכאב, לפרק את השבר ולהעניק לו מילים שיכולות להחזיק אותו. כאשר היצר והנפש נפגשו בנקודת הכרעה, הבין היוצר עומר מידן כ

מילוט מהאילמות: כשהמילים של האחר ממיסות את הקפיאה טראומה נפשית איננה רק אירוע שהתרחש בעבר; היא חוויה הממשיכה לחיות ולהדהד בתוך הגוף, התודעה ומערכת העצבים בהווה. אחת התופעות המורכבות, השכיחות והכואבות ביותר של הפוסט-טראומה היא האילמות שנכפית על האדם – התחושה העמוקה כי אין בנמצא מילים, מושגים או משפטים שיוכלו לתאר את עומק השבר, החרדה והאלם. ברמה הפסיכולוגית והנוירולוגית, בזמן אירוע טראומטי עז או ממושך, המערכת המילולית של המוח נוטה לחוות הצפה שמביאה לניתוק. המצב הזה מוכר בתור תג

במציאות הישראלית המורכבת, שבה כמעט כל בית, קהילה וארגון נחשפים באופן ישיר או עקיף לאירועי דחק, קרב ושכול, הנושא של התמודדות עם טראומה איננו עוד עניין תיאורטי הרחוק מחיי היומיום. היכולת להסתכל למציאות בעיניים, להכיר בפצעי הנפש ולהבין כיצד ניתן לצמוח מתוכם היא משימה לאומית, אנושית וארגונית כאחד. כשמדברים על טראומה, הנטייה הטבעית של רבים היא לחפש פתרונות מהירים, נוסחאות קסם או דרכים להתגבר ולהמשיך הלאה בהקדם האפשרי. אולם, החלמה אמיתית אינה מתרחשת באמצעות הדחקה או יצירת אשליה שהכ

ללכת בחשכה ולחפש שביל חזרה חיים בצל משא רגשי כבד מרגישים לעיתים תכופות כמו הליכה ממושכת במבוך חשוך ללא מפה וללא מצפן. הטראומה, בין אם היא נולדה מתוך חוויה קרבית עזת עוצמה בשדה הקרב ובין אם נבטה מתוך משברי חיים אזרחיים, אובדן, פגיעה אישית או סערה נפשית מתמשכת, נוטה לצמצם את תודעתו של האדם לכדי מנגנוני הישרדות בסיסיים בלבד. במצב הישרדותי זה, הלב נסגר, התחושות הרגשיות מוקפאות, והעולם כולו נחווה דרך פילטרים של חשדנות, דריכות מתמדת, נתוק וזרות. אנשים רבים המתמודדים עם פוסט-טראומה